חיה ייחודית היא “חמש עם רפי רשף”: מצד אחד, היא תוכנית אוף-פריים, אשר ממוקמת בשעת שידור לא מאוד מלהיבה, אי שם בין עמליה דואק ועופר חדד לבין עודד בן עמי. ובכל זאת יש בה משהו. ייתכן שזאת שעת השידור שבה מי שעובד מתשע עד חמש מתחבר לאקטואליה “של הערב”. אולי אלו כתבי הערוץ, כמו דפנה ליאל או אוהד חמו שמבצעים מעין “חימום” לקראת המהדורה המרכזית – ואולי זה הסגנון החוקר, הכאילו-מתעניין (לפעמים אפילו בלי “כאילו”) של רשף, הסגנון הגל”צי המפוספס שעובר מן העולם, שמעורר איזשהו רטט נוסטלגי לימים נבונים יותר בתקשורת הישראלית.
מכל מקום, יהיה סוד קסמה מה שיהיה, “חמש עם רפי רשף” היא מעין כן שיגור לחדשות הערב. אתמול למשל זיהו שם במערכת את מה שהפך להיות הקו החדשותי של ערוץ 12 לאורך כל הערב: הפער בין ההכרזות ה”אף גרגר” של ממשלת הימין מלא-מלא (מישהו מתגעגע לימים שבהם היה זה עוד “אף שעל”?), לבין הכנסת הסיוע לרצועת עזה.
בחדשות המאוחרות יותר (מעודד בן עמי, דרך המהדורה המוקדמת ועד מהדורה המרכזית) כבר לקחו את הדיון למחוזות טראמפיסטים יותר, כלומר – איך האיש הבטיח לחמאס שייפתחו שערי הגיהינום הוא האיש שבסופו של דבר פתח עבורם את מעבר כרם-שלום. אבל בחמש עוד עסקו כולם באחריות הממשלה. ואולי בחוסר אחריות הממשלה? כי עם כל הכבוד לליאל, חמו, ויקי כהן (אמו של נמרוד החטוף בעזה) או אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, שהתארחו בפאנל, כוכב השעה היה יאיר שרקי.
מכריע בלי להצביע
כנראה שזאת העובדה שנדיר לראות קצף עולה על שפתיו של העיתונאי הנעים הזה, שמקנה לרגעים שבהם הוא מאבד את שלוותו (בגבולות הז’אנר כמובן), משנה תוקף. ושרקי של אתמול היה לוהט. בהתחלה הוא תקף את הממשלה על הזיג-זג: “סיפרו לכל העולם על ביידן, בג”ץ והפצ”רית” (כתירוץ ואולי כאליבי להכנסת סיוע הומניטרי לעזה), הוא פותח במהירות – ומאז רק מגביר את הקצב. הוא מצטט את סמוטריץ’ מלהג על סיוע לאויב בדמות סיוע הומניטרי ושואל מדוע הוא לא פורש מהממשלה.
הוא גם הראשון להזכיר את הציוץ המביך של שר הביטחון ישראל כ”ץ, שלפיו “לא עומד להיכנס שום סיוע הומניטרי לעזה”, שמוכיח עד כמה אפילו שרים בכירים-לכאורה הם לא יותר ממריונטות בממשלה הזאת – ציטוט שיככב עוד פעמים רבות בפאנלים בהמשך אותו הערב. אגב המשכים – שרקי התחדד עוד יותר בהמשך הדיון, כאשר הוא התייחס לעובדה חשובה, כמעט קריטית (אגב, בניגוד לדעת היועמ”שית): “הקבינט מכריע אבל לא מצביע” – הוא מציף את העובדה שהכרעה בלי הצעה מאפשרת מצד אחד לאשר את ההחלטה ומצד שני לא לקבל עליה אחריות מיניסטריאלית, טכניקת עבודה חדשה של ממשלת נתניהו. מקיימים דיון כדי לצאת ידי חובה משפטית-חוקית, אבל לא מצביעים, כדי שכל אחד יוכל לשקר אחר כך שהתנגד.
כלומר, כמו שחידד שרקי: סמוטריץ’ מתנגד במילים חריפות, אבל חי בשלום עם ההחלטה. בול בפוני – שהפאנלים של הערב ייקחו צעד אחד קדימה כמו למשל ברק סרי במהדורה המוקדמת שאבחן יפה שסמוטריץ’ יסכים גם להחלטה להחזיר את ירושלים – ובלבד שהממשלה לא תיפול.
סגל הלשכה
אם כבר העלינו גם את המהדורה המוקדמת על ראש שמחתנו, הרי שכמעט ריחמתי על עמית סגל. סגל מנסה לדברר ממשלה שאיבדה כל מילימטר של אמינות. כך למשל ברור שהכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה אתמול והיום קשורה קשר ישיר לשחרור של עידן אלכסנדר. שחרור שהיה “ללא כל תמורה” כפי שהצהיר נתניהו בעצמו.
מה עשה סגל? אומר משהו כמו: “נניח בצד את שאלת האמינות שכבודה במקומה מונח” ואז הוא ניסה לכוון את הדיון לשאלה “האם אתם בעד או נגד הכנסת סיוע הומניטרי לעזה?” וכן מעלה על נס את העובדה לפיה “נפתלי בנט שלח את איילת שקד לאגף את נתניהו מימין, אבל לא אמר מה דעתו”. תכף נחזור למשפט האחרון, אבל עוד קודם לכן, דווקא עמיתתו יונה לייבזון (וולקאם בק) היא שניסתה לומר לו ששאלת האמינות כאן היא השאלה המרכזית, בדיוק מה שעומד על הפרק.
נחזור רגע לניסיון (שלא צלח) של סגל למקד את הדיון בבנט. בנט הוא שנוא נפשם של רבים שחושבים כמו סגל. הוא עשה מעשה שלא יעשה מבחינתם (אולי מכל בחינה שהיא), “גנב” קולות ימין וחבר לא רק ליאיר לפיד, אלא גם למנסור עבאס. לכן קצת כמו רל”בים שמנסים לדחוף “ביבי מושחת” גם לדיון על מזג האוויר, הוא מנסה לנגח את בנט היכן שרק אפשר.
מה הקשר לבנט? מה עניין בנט לסיוע הומניטרי לעזה – והאם איילת שקד מתואמת איתו עד כדי כך ש”נשלחה עליו לאגף מימין” בעוד הוא שותק? זו אינה יותר מסברת כרס (אם כי לא משוללת ההגיון לכשעצמה) מצידו של סגל, אבל במלחמה של המחנה נגד בנט, הכל כשר. לכן הוא מצליח במידה מסוימת לכפות את האג’נדה של “למה בנט לא אומר מה דעתו” על השיח הציבורי.
בנט לא אומר את דעתו מפני שהוא מרוויח מלא
לומר זאת עדיין. זה ברור כרביעית – וזה עדיין מוזר, שלא לומר בעייתי, כאשר זה יוצא מפי תומכי נתניהו, שמתראיינים אך ורק לטופז לוק ויעקב ברדוגו. סגל המחוכם מודע לכך, אך הוא כבר מזמן נמצא ממקום שגشש את הקשר עם הערכה מנותקת של המידע.
כשדוידי שותק
בחזרה לרשף. לאורח אחד שלו היה פוטנציאל דינמי: אלון דוידי. לדוידי הנמצא מימין לנתניהו יש עבר של התבטאויות נועזות, אך אתמול הוא בחר לעסוק בדמגוגיה. מחד הרים לעצמו על הרקורד הנ”ל: “אין אדם שדיבר יותר ממני על נתניהו” אמר – ואז שתק.
את מי הוא כן תקף (בעקיפין)? את מטה החטופים. “אני לא זוכר שיקום מטה להזדהות עם תושבי שדרות בימי הקסאמים”, הוא מתגרה ברונן צור. רק שצור הוא אחד שקשה להתווכח איתו: “ביקשתם? פעלתם?”, הוא שואל את דוידי שמשתתק בפתאומיות. הניסיון לפנות למחוז הפופוליסטי של “איפה הייתם כשירו עלינו?” נכשל.
אפשר גם להזכיר לדוידי מי היה ראש הממשלה באותם שנים שבהן “טפטפו” מעזה על ראשיהם של ילדי שדרות (ואת העובדה שדווקא ממשלת בנט-לפיד הייתה אגרסיבית יותר מממשלות נתניהו באותם ימים שאלה לימדו אותנו לקח קשה על מחירה של ההבלגה).
אני לא יודע כמה מכם יכולים – טכנית ונפשית – לשבת כבר בשעה חמש מול רפי רשף והפאנל שלו, אך אם כן, תגלו שלמעט הכותרות שאולי התחדשו, דיון של שעה עם רשף בשעות אחה”צ תחסוך מכם את הצפייה בפאנלים הכבדים יותר של המשך הערב. בסגנון חצי הומוריסטי שמודע למעמדו המפחית, משרטט רשף את קווי המתאר של השעות שיבואו לאחריו. נסו את זה בבית.
