ג’ורג’ ר.ר. מרטין “כותב” את הכרך השישי בסדרת “משחקי הכס” כבר 15 שנה, אז אין זה מוגזם שהמאמר השני בסדרת “שמישהו יביא אותם לארץ לעזאזל” יתפרסם כמעט שתי שנים אחרי הראשונה (בה הכרנו לכם את הלהקה הפרועה “אלקטריק קולבוי”), אך בניגוד למרטין אני מבטיח – המאמר השלישי לא ייקח עוד שנתיים נוספות.
“אין עוד” או בשמם הבינלאומי Nothing More הוקמה בסן אנטוניו, טקסס בשנת 2003, אך לאחר שבילו את רוב אותה עשור ללא התקדמות ממשית או חוזה הקלטות משמעותי, החליטו לבצע שינוי משמעותי, והעניקו למי שהיה עד אז המתופף – ג’וני הוקינס הזדמנות להפוך לסולן.
ההחלטה הצליחה, בהחלט, והלהקה הקליטה את אלבומם הראשון ב-2009. האלבום השני הוקלט, גם הוא בצורה עצמאית, במימון חברי הלהקה במהלך 2013, והפריצה הגדולה חלה בפסטיבל אפטרשוק שבו הופיעה הלהקה ביום הראשון על בימה קטנה, ולאחר ביטול של אחת הלהקות הבולטות – קיבלה את ההזדמנות להופיע על הבמה הראשית ביום השני. חוזה הקלטות רשמי לא איחר בואו לאחר ההצלחה הזו.
הלהקה החלה לעבוד על אלבום נוסף שיצא בשנת 2017, וכלל את הסינגל “GO TO WAR” שהגיע למקום הראשון במצעד הרוק בארה”ב. מאוחר יותר הסינגל היה מועמד לגראמי בקטגוריית שיר הרוק של השנה.
שנים של הופעות בדרכים הביאו לדחיית האלבום הבא שלהם עד לשנת 2022, ואת זה שאחריו (שחלקים נרחבים ממנו שויכו לעבודה על האלבום שיצא ב-2022) לקיץ 2024.
אז מדוע כדאי לכם להכיר את הלהקה אם טרם שמעתם עליה? ובכן, מכירים את אלה שאומרים לכם שרוק כבד ומטאל זה “סתם צרחות חסרות משמעות” או כל גרסה אחרת של המשפט הזה? אז הושיבו את האנשים שאמרו לכם זאת מול כמה שירים של “אין עוד”, ואם צריך גם מול מחשב שיציג להם את המילים, ותראו את הבעות הפנים שלהם משתנות ללא היכר.
הוקינס, שכותב את רוב השירים של הלהקה, הוא מאותם אנשים שנוטים לכתוב על חוויות מאוד אישיות, כנראה כאמצעי תרפיה. הוא כתב את “ג’ני” על אחותו ודודתו, שניהם סבלו מהפרעות נפשיות חמורות. את “יוצאים למלחמה” על מערכת יחסים ארוכת שנים שהגיעה לסיומה, ואת “אלוהים הלך צפונה” על מות אמו ממחלת הסרטן ועוד.
הריפים הכבדים יותר של הלהקה נשברים בחלק מהמקרים על ידי הקול הצלול והחודר של הוקינס, וכשמשלבים את כל המרכיבים האלו עם מילים משמעותיות שהרבה מהמאזינים יכולים להזדהות איתן – מתקבל מתכון מנצח לרוק כבד, איכותי וכזה שגורם לנו להזיל דמעה בזמן שאנחנו מנערים את הראש למעלה ולמטה. ונסיים בכמה מילים על ההופעות החיות של הלהקה שמתחילות לתפוס יותר ויותר מומנטום והכרה ככל שהלהקה גדלה.
אפשר לדבר על כך שהלהקה עולה עם שני סטים של תופים, כדי שהוקינס יוכל להשתתף עם המתופף בן אנדרסון בחלק מהשירים, או על זנב העקרב בגובה 4 מטרים שעשוי מחלקי מתכת ומכוניות שהלהקה יצרה כדי שהוקינס יכול לטפס עליו ולהפיק ממנו אפקטים קוליים, אך אני רוצה לסיים במשהו שהוקינס נוהג לומר לקראת סיום כל הופעה:
תודה לכם שהייתם איתנו, אנשים יקרים, אנחנו היינו “אין עוד”, ואם אף פעם לא הייתם בהופעה שלנו, כדאי לכם לדעת – בהופעות שלנו אין הדרן, לעולם. כי אנחנו מבצעים את השיר האחרון כמו שצריך!
אז כן, הסיכויים לראות אותם באזורינו לא גדולים במיוחד (למרות שהוקינס הביע בעבר סימפתיה לא קטנה לישראל, והלהקה אפילו שיתפה פעולה עם סולן “דיסטרבד” דיוויד דריימן באלבום האחרון שלה) בשל המצב הנוכחי, אבל אם אתם מטיילים בעולם ושומעים על הופעה קרובה שלהם – עשו לעצמכם טובה, ולכו לראות את ההופעה שמישהו פעם תיאר כ”בלו מן גרופ פוגשים את RAGE AGAINST THE MACHINE”. וספרו לנו איך היה!
