יפעת פאר, אמנית וצלמת, החלה בדצמבר 2023, פרק זמן קצר לאחר התפרצות המלחמה, לתעד ולצלם את סיפורן של האימהות השכולות במיזם ותערוכה בשם “חיבוק אחרון” שהושקה בשנה שעברה. לפני כשלושה חודשים החליטה לבצע פרויקט חדש במסגרת המיזם ולהתמקד הפעם באבות שכולים שאיבדו את ילדיהם במלחמת חרבות ברזל.
“הפן שפחות נדון הוא הפן של האבות השכולים”, מציינת פאר. “לפי תחושתי, אב שכול לעיתים לא מגיע, מספר ומשתף באמת את מה שיש לו על הלב, ובתערוכה הוא באמת פותח את הלב ומספר מה הוא מרגיש, איך נראים חייו מאז שכר עולמו בן או בתו, מה הוא עושה ביום יום, כיצד הוא מתמודד עם הלילות הארוכים ועוד.
“בפגישות עם האבות השכולים אני שואלת אותם איך הם קמים בבוקר, והמשפט החוזר ששמעתי מרבים מהם הוא ‘אם אנחנו בכלל מצליחים לישון בלילה’. הכאב אצל אבות שכולים הוא עמוק, הם מתקשים לקבל את התמיכה המוצעת להם. הנחמה האמיתית שהם מצליחים למצוא היא לדעת שמדברים על הילד שלהם, כאשר מזכירים אותו וזוכרים אותו.
“זו בעצם מטרת התערוכה: לבוא ולספר גם את הצד של האבות, מה הם חשים ומה הם עושים כדי לתפקד בחיי היום יום. אבות לא מצליחים לעיתים להכיל את הכאב ואת הגעגוע, בהשוואה לאימהות שמתמודדות עם הקושי אחרת כי הן לא אוגרות בפנים את הרגשות, מה שרוב האבות עושים. יש אבות שמשך שעות הפגישה שלי איתם לא מפסיקים לבכות. הכאב הוא כל כך חד, כל כך חזק וכל כך נוכח, עד שיש רגעים שאין אפשרות אפילו לדבר”.
כמה אבות פגשת במסגרת התערוכה הזו? מה מידת ההיענות?
“לראשונה, משתתפים בתערוכה 30 אבות, בהשוואה ל-25 אימהות שהשתתפו בתערוכה הקודמת. יש אבות שפניתי אליהם וזו הייתה להם קושי רב לאשר את השתתפותם. כאשר הם כן הסכימו, שלחתי להם שאלון עליהם למלא, ועימו אני כותבת את הטקסט שילווה את הצילומים. יש אבות שלא יכולים להכיל את הטקסט הזה ולענות על שאלות כמו איך הילד נפגע או נפל, היכן הם היו כשזה קרה ומתי היה החיבוק האחרון שלהם. יש אבות שמצליחים איכשהו למלא את זה, לשבת ולדבר על זה. יש בזה גם תרפיה עבורם, ואני יודעת זאת דרך ההודעות שאני מקבלת מהם לאחר שאני שבה הביתה מהמפגש איתם”.
איך נראים המפגשים?
“אני מבקרת אותם בביתם, במקום הטבעי להם, הם מזמינים אותי לחדר של הילדים שנרצחו או נפלו, פותחים את הארון, ואתה רואה את כל הבגדים שם עדיין כמו שהיו. אני לא אגיד לך שאני לא מתפרקת כשאני רואה את הדברים המוחשיים של הנופלים והנרצחים, למיטה שבה עדיין המצעים נמצאים, לבושם הקיים שעדיין מונח על המדף, לבגדים עם ריחם, הנעליים שהם לא הספיקו לנעול והחולצות שלא הספיקו ללבוש. זה מאוד קשה. יש גם אבות שהוציאו את כל הדברים מהחדר כי זה יותר מדי קשה עבורם”.
ספרי לי על מפגש מצמרר עם אחד האבות שמשתתפים בתערוכה.
“פגשתי את יוגב דפני, אביה של לין דפני ז”ל שנרצחה בנובה ב-7 באוקטובר, בביתו בקיבוץ עין המפרץ. ישבנו בחוץ במרפסת והוא סיפר לי שהוא מתיישב שם לעיתים תכופות ופשוט מחכה לה שתחזור, אך זה לא מתממש. ישבנו שעות, הצצנו בילדים משוטטים בשדות ויוגב עדיין ממתין לבתו.
“היא הייתה ילדה יפיפיה, מאד דומה לאביה, וצילמתי אותו לתערוכה בקיבוץ עצמו, בתוך שדה פתוח בו הוא ולין עברו בילדותה, והוא יושב שם על ספסל, מחזיק את התמונה שלה כשהסביבה מלאה בשדה תירס. אני זוכרת שכמעט עשר דקות רצוף הסתכלנו על התמונה של לין יחד מבלי לדבר. זה רגע שאין מילים שיכולות לתאר”.
כצלמת, איך הרגשות של האבות באים לידי ביטוי בצילום עצמו?
“הכאב בעיניים הוא חזק מאוד וזה בולט בתמונה. אתה רואה את זה במבט שלהם, בצורת הישיבה שלהם ובמה שהם מחזיקים, אם זו תמונה או חפץ אחר. אני מאפשרת להם לבחור איפה הם מעדיפים להצטלם בבית, אם הם רוצים להחזיק משהו או לא, יש אחד שבחר להחזיק כומתה, אחר שבחר להחזיק צלחת מעופפת,
אחרים החליטו להחזיק בתמונה ויש גם כאלו שאינם מסוגלים להחזיק כלום משום שהכאב כל כך קשה להם. גיליתי שהסבל אצל אבות הוא הרבה חזק יותר, עמוק יותר ונוכח בהשוואה לאימהות שמדברות עם הכאב בדרך שונה, כואבת לא פחות, אך אחרת”.
אין ימין, אין שמאל
לצורך הצגת התמונות בתערוכה, שעדיין לא הוחלט על מיקום פיזי עבורה, מגייסת פאר קמפיין גיוס המונים דרך “גיב בק” (תחת השם “חיבוק אחרון”). “לתערוכה הזו יש שתי מטרות: האחת היא להנציח את הילדים ואת הילדות בארץ בכל מקום דרך האבות”, מספרת פאר. “המטרה השנייה היא להציג את התמונות ואת התערוכה הזו בחו”ל. בתערוכה הזו אין פוליטיקה, אין ימין ואין שמאל, ואין דבר שמעיד פיזית על המלחמה, אלא זו תערוכה שנוגעת בהתמודדות של אבות עם אובדן ילדיהם, בסיפורי הגבורה ובאיך נפלו או נרצחו הילדים הללו”.
את שיחתנו מבקשת פאר לסיים עם מסר אלינו, כחברה, ביחסינו עם אבות שכולים: “החיים ממשיכים, אך האבות לא מצליחים להתקדם. אסור לנו להשאיר אותם לבד, מאחור, עלינו לראות אותם ולהיות שם בשבילם. כשאתה הולך לסופר אתה לא יודע אם זה שבוחר פירות לידך הוא אב שכול. הוא עומד לידך ברמזור ואין לך מושג מה הוא חווה.
“האבות השכולים בוכים בפנים ומתפוצצים מכאב, אבל אתה לא תמיד יכול לראות. עלינו, כחברה, מוטלת האחריות להיות אנשים טובים יותר, לנהוג בסבלנות ובאמפתיה אחד כלפי השני, לא משנה אם האדם שלידך הוא אב שכול או לא, אתה לא יכול לדעת מה עובר על כל אחד. אנחנו צריכים לכבד ולחבק אחד את השני. אב שכול הוא לפעמים אדם שקוף שלא נחשף הכאב שלו מבפנים. פשוט צריך להקשיב להם”.
