הסרט הקצר “שיבטאון” מצליח להקיף בעדינות ובדיוק רגש את חוויית השירות הצבאי, דרך עיניו של יוצר רגיש המסתכל אחורה במצלמה ובמילים.
מהרגע הראשון, שבו בחר הלל בן זאב פרלוב, הצלם והבמאי, לנסוע ביום ראשון ברכבת ובאוטובוס, וצילם את הנוסעים החיילים שסביבו – נשאבים לסיפור. מדובר בהחלטה יצירתית, אם כי פשוטה, שמחזירה אותך במיינד הישר אל השנים של השירות. התחושות שעולות בנסיעה בדרכים הפשוטות מזכירות את תחילת כמעט כל שירות צבאי. אבל כאן, יש איזו נימה של שיממון ועצב, ולאט לאט מבינים מדוע.
הלל בן זאב פרלוב כותב על הדוקו שלו שהוא החל להיזכר שוב בשירות הצבאי שלו בשנת 2020 עת שהה בעירייה קטנה בצרפת. “היה לי פנאי רב והקדשתי אותו בעיקר להדפסה ולכתיבה,” הוא מציין. אכן, מעבר לתמונות היפיפיות המלווות את הסיפור הפשוט-אך-קשה – משתמע מהדוקו סיפור שבקלות יכול היה גם להיכתב כספר, ושאולי אף נכתב – ועל בסיסו הגיעה התמונות.
בפשטות נפלאה, חוויית השירות הצבאי מועברת בצורה נפלאה. תחילה, מלווה את הכניסה לבסיס מצלמתו של בן זאב פרלוב, ומראה את המעבר מהרכבת והחיילים “המבולבלים” שבה, הישר אל תחנה מרכזית באר שבע ועד לאוטובוס והדרכים העקלקלות שבהן הוא הולך. לאחר מכן, כשהם מגיעים לבסיס, פרלוב משלב את התמונות שצילם במהלך השירות שלו. השילוב בינן לבין הקריינות יוצר תחושה שאנחנו באמת שם איתו – וכבר הדמיון עובד. כשהוא מתאר את ריח השתן ואת הצרחות מתוך החדרים – ממש ניתן לשמוע אותם מבעד לתמונה שלא זזה כלל.
במהלך הסרט התחושות נהיות מעיקות. פרלוב מסביר שהוא התגייס להיות צלם צבאי, ובחוויה שלו מורגש עד כמה הוא לא רצה לתעד את מה שביקשו ממנו. הוא נדרש לצלם אימונים ופיצוצים. בתוך המשימות, רעש הפגזים והניסויים – המצלמה הייתה עבורו מקום מפלט. הדרך שבה הוא מצא שקט דווקא בשמירות, רק הוא והמצלמה, מחזירה אל העיניים את ההבנה עד כמה המערכת לפעמים פשוט לא מתאימה לאנשים יצירתיים, שאולי לא נועדו לה.
פרלוב ממשיך בקריינות לספר ולשתף על השירות המאתגר שעבר, ומספר על הבריונות שחווה. גם החלק הזה, מסתבר, מתועד. פרלוב מספר שכשהעביר על התמונות הוא מצא סט שלא הכיר, בהן הוא רואה את עצמו ישן על הספה – כשהאדם שהורס עליו נמצא מאחורי המצלמה. לאחר מכן הוא משתף על ההטרדה המינית שחווה. מדובר בקטע שמכאיב בבטן, שממשיך להימשך גם כאשר שומעים אותו מתאר: “אותו אדם השתחרר מבלי להיתבע.”
למרות שהדוקו זה, המשכתי לצפות וחיכיתי לרגע של חסד. כבר התחברתי לדמות, שבקושי רואים אותה מבעד למצלמה. אבל, הדרך שבה הוא תיעד והציג את הדברים גרמה לקוות שיהיה לו, ל”גיבור הסיפור”, סוף טוב. חיכיתי לראות אם הייתה לו גם חוויה חיובית מבני האדם שהיו סביבו בשירות הצבאי, ולא רק מהנופים שחווה ושצילם – שהיו עבורו מפלט. הנה בעודי מחכה, הגיע חייל חדש. הסיפור מתחיל להשתנות. כבר מהתמונות רואים שהוא פחות ממקד בצילומים של עצמים בודדים ונופים, ומתחיל לצלם בני אדם. חיוך, הסתכלות למצלמה – רוך עולה מהתמונות. פרלוב גם מדבר על השינוי ואומר שפתאום הם הסתכלו למצלמה, והבינו אותו.
אחד החלקים שהכי אהבתי היו כשהוא שילב קריינות גם של אביו וגם של חייל ששירת לצידו. אביו, ששירת גם הוא במדבר, מצטרף לקריינות, ודרכו מצליח פרלוב לשזור את סיפור הדור הקודם בזה שלו – באלגנטיות. כך אנו מגלים שאביו שירת כטנקיסט במלחמת ששת הימים. על רקע התמונות שהמחישו את האירוע, הוא מספר על החוויות הקשות שחווה, בקריינות עדינה ופשוטה. זו הייתה זווית אחרת ומרתקת על הסיפור המשפחתי של היוצר ומאיזה מקום הוא מגיע.
בהמשך, דבר נוסף שהגניב אותי במיוחד, הייתה החשיפה והצילום של העיר הנבטית ההיסטורית שהייתה ליד הבסיס, ואיך גם היא התחברה בצורה עדינה ויפה לסיפור והרחיבה את התמונה על מה שהיה כאן בעבר. עוד אלמנט שחיבבתי מאוד היה הבניין שנבנה והופיע יחסית בתחילת הסרט – כשהתגייס, סיפר שהבטיחו לו שהבניין ייבנה עד שישתחרר. הבניין שימש כמוטיב, והנה הפלא ופלא, הוא בהחלט עמד רגע לפני שפרלוב עזב את הבסיס. את הקסם הזה הצליח להעביר בסרט בצורה נפלאה.
לא ברור אם בכוונה או לא, אבל היו המון אלמנטים ספרותיים בדוקו. בין אם זה הבניין ובין אם אלו השזירות היפות של הסיפורים הנוספים, שהרחיבו את התמונה. היו כאן מוטיבים שנבנו לאט לאט זה על גבי זה ויצרו סיפור סוחף. כשסיימתי לראות, קצת התבאסתי שלא צפיתי בסרט עם אבא שלי, שהיה לוחם במהלך שירותו, ולפני כן אהב לצלם ואף הייתה לו מעבדת צילום. כשחושבים על זה, כל אחד יכול לקחת מהסרט הזה משהו אחר, וכל אחד יכול למצוא את עצמו בו, גם אם לא היה בבסיס סגור או שירת בקרבי.
במהלך הצפייה הגיעה אלי גם המחשבה על סרטון קצר שיצר סמ”ר לביא ליפשיץ ז”ל – יצירה נוגעת ללב ומרגשת שצולמה אף היא בסביבה צבאית. שתיהן, כל אחת בדרכה, משקפות את עוצמת היצירה במצבים של קושי קיומי, ומעלות תקווה לימים של ביטוי אמנותי חופשי, בלי מלחמה.
לסיכום, “שיבטאון” הוא לא רק סרט קצר על צבא – הוא יומן חזותי על התבגרות, על שבר, ועל האפשרות להחזיק מצלמה במקום להניח נשק. זו יצירה שמדברת לא רק לחיילים אלא גם לאלה שהיו פעם ילדים רגישים, שנשלחו להתמודד עם מערכת שלא תמיד ראתה אותם.
הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל הבינלאומי “קולנוע ומוזיקה” במארסיי וזכה בפרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר. הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל “דוקאביב” ב-24.5 בשעה 10:30 בבוקר, וגם ב-29.5 בשעה 19:00
